אכילת גבינה ולביבות בחנוכה

על הגמרא(1): "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס", מפרש הר"ן(2) "שגזרו יונים על כל הבתולות הנישאות שיבעלו להגמון תחילה וע"י אשה נעשה נס דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה". בלשון דומה ה"כלבו"(3) (וגם ה"ארחות חיים"(4)) כותב: "שעל ידי אשה אירע להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית, כמו שמפורש באגדה בת היתה ליוחנן כהן גדול והיתה יפת תואר מאד ואמר המלך יון שתשכב עמו והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר וישכב וירדם, ויהי לה כן וישכב וירדם, ותקח חרבו וחתכה ראשו ותביאהו לירושלים, וכראות החיל כי מת גיבורם וינוסו. ועל כן נהגו לעשות תבשיל של גבינה בחנוכה."

אם מנתחים את דברי ה"כלבו" והר"ן, נקבל את הסעיפים הבאים:
1) יהודית בת כהן גדול
2) המלך צוה שעקב יפיה, יהודית תשכב עמו ("כלבו") ; גזרו לבתולות נשואות לבעל להגמון תחילה (ר"ן)
3) יהודית האכילה את ראש האויב בתבשיל של גבינה
4) שכרותו של ראש האויב
5) חתוך ראשו של ראש האויב ע"י יהודית
6) בריחת האויב

נשאלות השאלות: מה מקורו של מעשה יהודית המופיע בר"ן וב"כלבו", ואם כל הסעיפים הנ"ל מופיעים במקור זה?

בתשובה לשאלות הללו, יש בין הספרים החיצונים (ה"אפוקריפים"), ספר בשם יהודית, ותוכנו, כפי שנראה בהמשך, באופן כללי, מתאים לדברי הר"ן וה"כלבו".

השוואה בין ספר יהודית ובין דברי הר"ן וה"כלבו"

מפני שהסעיף "יהודית האכילה את ראש האויב בתבשיל של גבינה", הוא רלוונטי ביותר לנושא שלפנינו, נתחיל את ההשוואה בסעיף זה, ונכנס לעומקו.

בספר יהודית מוזכרים בשני מקומות המאכלים שהיו אצל יהודית. הראשון הוא בפרק י' פסוק ה', מופיעה רשימת המאכלים שיהודית לקחה עמה בזמן שהיא הלכה לעיר בית-אלוה להפגש עם הולופרניס (או אליפורני), שהיה שר צבא המלך (או לפי כמה גרסאות, המלך עצמו). המקור השני הוא בפרק י"ב פסוק י"ט, שם כתוב שהיא לקחה את המאכלים הללו בזמן שהיא הלכה להפגש עם הולופרניס. לפי ההגיון, ע"י עיון ברשימת המאכלים נקבל תשובה לשאלה: האם מוזכרת ברשימה זו "גבינה"? אולם הענין לא כל כך פשוט! אין לנו היום את הנוסח המקורי של ספר יהודית שחובר בשפה העברית. יש לנו רק תרגומים, וקיימים הבדלים ממשיים ביניהם!

התרגום הקדום ביותר מהנוסח המקורי הוא תרגום לשפה היוונית. אולם כיום יש לנו שלוש גרסאות ביוונית(5), והן: 1) "תרגום השבעים"(6), 2) מה שנודע כ"קודקס 58", 3) מה שנודע כ"קודקס 19" ו"קודקס 108". נוסח "התרגום השבעים" לפרק י' פסוק ה' הוא (מתורגם לעברית)(7): "ותתן לאמתה נאד יין ואסוך שמן ותמלא אמתחת חטים ותאנים ופת טהור ותחבש את הכלים ותשם עליה" - "גבינה" אינה נכללת ברשימה! אולם בקודקסים 19, 58 ו-108, "גבינה" מופיעה אחרי המלים "ופת טהור"(8). נשאלת השאלה, מדוע יש שלוש גרסאות לספר יהודית בלשון היוונית? לענין זה הציע החוקר פרנק זימרמן(9) שלא היה נוסח אחיד במקור בעברית של ספר יהודית.

מהיוונית היו תרגומים של ספר יהודית לשפה הסורית (התרגום נקרא ה"פשיטתא") ולשפה הלטינית העתיקה, ובשני התרגומים הללו מופיעה המלה "גבינה"(10). לזמן יותר מאוחר, הירונימוס, שהיה מאבות הכנסיה הנוצרית במאה הרביעית, הכין תרגום ללטינית שנקרא ה"וולגטה". הירונימוס כתב שהוא תרגם את הספר הזה מנוסח שהיה בארמית, אולם אפשר להציע שהוא גם השתמש בתרגומים ביוונית ובלטינית העתיקה במשך עבודתו. בוולגטה מופיעה "גבינה"(11).

יש לפחות חמשה תרגומים לעברית (לא כולל התרגומים המודרניים) של ספר יהודית שנעשו במשך אלף השנים האחרונות; חלקם הם תרגומים חפשיים. תרגום עתיק נמצא בכרוניקה של ירחמאל(12) שנכתבה במאה ה-11 או במאה ה-12. שם פסוק זה מתורגם(13): "ותשם על שפחתה האמתחת לחם ונוד יין ותקם ותלך". רואים אנו לא רק שגבינה אינה נכללת, אולם גם שמן, חטים ותאנים, שמופיעים בכל התרגומים האחרים, אינם מופיעים שם!

תרגום עתיק נוסף לעברית נמצא בספר "חמדת ימים". תרגום זה הוא חפשי, ולפי החוקר יהושע גרינץ(14) חובר לפני דורו של רש"י. פסוק זה נקרא(15): "ותתן יהודי' ביד אמתה שפחתה נאד חלב וחמת יין וצלוחית שמן וקמח ולחם וגבינה ותלך לה". רואים אנו שבנוסף ל"גבינה", מוזכר גם "חלב"! נשאלת השאלה מהו מקורו של המתרגם שבו מצא "חלב"? אפשר שהמקור הוא מעשה יעל וסיסרא בספר שופטים: "ותפתח את נאוד החלב ותשקהו"(16) ... "מים שאל חלב נתנה"(17). מעשה זה דומה במקצת למעשה יהודית, ואפשר שהמתרגם ערבב את המעשיות.

כמו-כן יש תרגומים לעברית כאשר המתרגמים כתבו מאיזה מקור הם עשו את עבודתם. כמובן, במקרה שבמקור מוזכרת "גבינה", גם בתרגום היא מופיעה! אחד מהתרגומים הללו נעשה ע"י משה מילדונאדו בשנת שי"ב [?] (1552) משפה הלטינית(18). ראינו לעיל שבלטינית מופיעה "גבינה", ולכן גם בתרגום זה היא מופיעה(19). כ-130 שנים אח"כ, בשנת תל"ט (1679), עקיבא לוי מהלברשטט הכין תרגום מגרמנית(20). תרגום זה נעשה מהביבליה (תנ"ך, ברית החדשה וספרים חיצונים) של מרטין לוטר. לוטר לא הזכיר גבינה(21), ובתרגומו של עקיבא לוי מהלברשטט לא מוזכרת "גבינה"(22). בשנת תקע"ט (1819), תרגום הוכן מהגרסה הארמית(23). [הרמב"ן בפירושו על התורה מצטט מתרגום ארמית לספר יהודית(24). אולם מהשוואה לציטוט של הרמב"ן ותרגום זה, נראה שזה לא היה הנוסח הארמי שהיה לפני הרמב"ן.] "גבינה" אינה מוזכרת בתרגום זה(25).

בנוסף לחמשה התרגומים הנ"ל, יש גם מספר גרסאות קצרות בעברית ("מדרשים") של מעשה יהודית(26). רשימת המאכלים שיהודית לקחה עמה, אינה מופיעה כלל באף אחת מהגרסאות הקצרות הללו.

פרק י"ב פסוק י"ט מדבר על האוכל שיהודית לקחה בזמן שהופיעה לפני הולופרניס. ב"תרגום השבעים" כתוב(27): "ותקח את אשר הכינה אמתה ותאכל ותשת לפניו". פרוש הדבר: יהודית עצמה אכלה מן האוכל שלה, ולא כתוב שהיא האכילה את הולופרניס. כמו-כן יש אותה המשמעות בתרגומים האחרים ביוונית, בסורית, בלטינית וברב התרגומים בעברית. רק בנוסחים בודדים יש שינוי. אחד מהם הוא כת"י משנת קס"ב (1402). שם כתוב(28): "ותאמר לשפחתו בשלי לי שתי לביבות ואברה מידך ותעש לה הלביבות וימלחם עד מאד ובחריצי החלב שפך על הסיר. ויקחם ויביאם החדרה אשר אליפורני שמה. ויעש אליפורני כרה גדולה את משתה יהודית ויאכל את הלביבות ואת חריצי החלב..." - דהיינו יהודית האכילה את אליפורני (הולופרניס) בלביבות ובחריצי החלב אשר הכינה. [על "לביבות" נדון בהמשך.] הביטוי "חריצי החלב" מופיע בספר שמואל(29) ולפי התרגום(30) הוא "גובנין דחלבא"; מסביר ה"מצודת ציון"(31) על התרגום: "ואולי יקראו כן על שדרך הגבינה לחתכו במדה בעת עשותו". זה המקור היחיד שכתוב בפירוש שיהודית האכילה את הולופרניס בגבינה.

ב"חמדת ימים" כתוב(32): "ותשב ותאכל ותפתח את נאד החלב ותשת וגם את המלך השקתה..." - דהיינו יהודית השקתה את אליפורני (הולופרניס) בחלב, (זה דומה ליעל שהשקתה את סיסרא בחלב). אולם כפי שכתבנו למעלה זה המקור היחיד שמזכיר חלב, ובנוסף לזה כתוב בפירוש שהיא השקתה את הולופרניס.

לסיכום רואים אנו שלפי מספר גדול של גרסאות, יהודית לקחה עמה גבינה בזמן שהיא הלכה לעיר בית-אלוה, והיא לקחה את הגבינה (יחד עם המאכלים האחרים) לפגישתה עם הולופרניס. בגרסה אחת כתוב בפירוש שהיא האכילה את הולופרניס בגבינה (חריצי החלב), וכנראה, כתבי הראשונים בנושא זה, הם בהתאם לגרסה זו.

הבה נדון בשאלה האם יש השוואה בין הסעיפים האחרים שהובאו ע"י הר"ן וה"כלבו", לבין הסעיפים המופיעים בספר יהודית?

הר"ן וה"כלבו" כותבים שיהודית היתה בת כהן גדול. אולם בספר יהודית כתוב שהיא היתה משבט שמעון!(33) אולם בשתי גרסאות מופיע הענין שיהודית באה מהכהנים; באחת מהן(34) יהודית אומרת "אני ואחי כהנים", ובשניה(35) היא אומרת "... ואחי ובית אבי מלכים וכהנים גדולים".

כותב ה"כלבו" שמפני שיהודית היתה יפה תואר, הולופרניס רצה לשכב עמה. זה מופיע בכל הגרסאות של ספר יהודית. אולם גרסת הר"ן שאשה היתה צריך להבעל ע"י המלך בתחילה, לא נמצא בספר יהודית. אולם יש כמה כת"י של הספור הקצר המתחילים בגזירות היוונים נגד היהודים. ביניהן היתה: "שכל מי שנושא אשה שיוליך אותה לפני המלך ויבעול אותה קודם ואחר כך תחזור לבעלה..." היהודים הצליחו למצוא תחבולות כדי לא לקיים גזרות אלו. אולם כשבת כהן גדול (השם יהודית אינו מוזכר!) באה להינשא, היהודים לא יכלו להסתיר אותה. אולם בת כהן הגדול הראתה מסירות נפש עצומה, ומפני זה אחיה יהודה התיז את ראשו של ההגמון(36). [יש גרסה אחרת שיהודה, אחותו וחבריו באו לשר ואחד מהם (לא ידוע אם זה היה יהודה, אחותו או חבריו!) התיז את ראשו של השר(37).] אחרי אירוע זה כתבי-היד הללו ממשכים במעשה יהודית. לכן אפשר שגרסת הר"ן באה מערבוב השמות "יהודה" ו"יהודית"! אולם מפני שהר"ן כותב שב"מדרש" נמצא גרסתו, אפשרי שגם היה לפניו מדרש שאין בידינו. נציין שיש שאומרים שכחצי הספרים שנכתבו בעבר לא הגיעו אלינו!(38)

אולם לפיהגרסה שיש לפנינו, רש"י מדייק יותר מהר"ן בנושא זה. לפי לשונו של רש"י(39): "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס". רואים שרש"י אינו מזכיר את השם יהודית, ואפשר לפרש את המלים "על יד אשה נעשה נס", שהנס התרחש עקב מסירות הנפש של אשה.

חתוך ראש האויב ובריחת האויב מופיעים בכל הגרסאות.

מכל הנ"ל אפשר לסכם שהגרסאות השונות של ספר יהודית וגם הקיצורים, הם בעיקר מתאימים לדברי הר"ן וה"כלבו".

אולם ר' עזריה מן האדומים, מחבר ספר "מאור עינים", דחה למידת הנושא מספר יהודית(40). הוא טוען שהר"ן "ערוב פרשיות שהרי במגלת תענית". הפרשיות הן: 1) לתאריך י"ז באלול. שם כתוב(41): "...ובת אחת היתה למתתיהו בן יוחנן כהן גדול וכשהגיע זמנה להנשא בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברו ידם על מלכות יון ונמסרו בידם והרגום...", 2) לתאריך כ"ה בכסלו, שהוא נס חנוכה(42). רק בביטול מגילת תענית(43), חכמי הדור "הסכימו לכלול בשמחת חנוכה זכרון עולה לכמה נסים הן דבר יהודית מתי שהיה הן דבר בתו של חשמונאי שארע ב[י"ז] אלול הן נס השמן [כ"ה כסלו] ועל כלם הנצלנו מיד אנטיוכוס."(44)

דברי האחרונים

ראינו לעיל, שעקב הנס שנעשה ע"י יהודית, ה"כלבו" כותב שנוהגים לאכול בחנוכה "תבשיל של גבינה", בזמן שהר"ן כותב "גבינה" וה"חמדת ימים" כותב שיהודית השקתה את האויב ב"חלב". נשאלת השאלה, מה כותבים ה"אחרונים", בנושא זה?

ה"בן איש חי" מביא רק גרסת ה"חמדת ימים". לפי דבריו(45): "אוכלין מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב..."

לעומת זאת ה"כף החיים" מביא את ה"כלבו"(46): "י"א שיש לאכול גבינה בחנוכה... והאכילתו תבשיל של גבינה". (אח"כ הוא מביא גם את ה"בן איש חי": "ויש מפרשים וכו' ")

במאה ה-16 הרמ"א הביא מה שנראה כערבוב הגרסאות השונות. לפי דבריו(47): "י"א שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב". אולם בפירושו למלים הללו של הרמ"א, ה"משנה ברורה" מדייק וכותב(48): "והאכילה לראש הצוררים גבינה..."

הראשון שמביא אכילת גבינה וגם חלב הוא ה"לבוש" שחי באותה התקופה של הרמ"א. לפי דבריו(49): "וי"א שיש לאכול גבינה וחלב באותן סעודות שהן מפילין שינה על האדם זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב". על הדברים הללו של ה"לבוש", מפרש ה"אליהו זוטא"(50): "לשון הכלבו תבשיל של גבינה". לא ברור אם כוונתו היא לדייק יותר מה"לבוש" בדברי ה"כלבו", או להסביר שכוונת ה"כלבו" בבטויו "תבשיל של גבינה" היא "גבינה וחלב".

מעשה יהודית הובא גם ע"י ה"חיי אדם". לשונו היא(51): "... והאכילתו תבשילי גבינה כדי שיצמא ... ולפי שהנס נעשה ע"י תבשיל חלב לכן נוהגין קצת לאכול תבשיל חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה ע"י חלב." ב"קיצור שלחן ערוך"(52) מופיע לשון דומה, אולם לא בדיוק זהה. ההבדל העיקרי ביניהן הוא, שבזמן שה"חיי אדם" כותב "תבשיל חלב", הקצשו"ע כותב "מאכלי חלב".

נשאלת השאלה, האם בלשון הפוסקים, גבינה נחשבת כ"מאכל חלב" ו"תבשיל חלב"?

הביטוי "מאכל חלב" מוזכר בהלכות חג השבועות. כותב הרמ"א(53): "לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות", ומפירושו של ה"באר היטב"(54) רואים שזה כולל "גבינה קשה". להגדיר גבינה כ"תבשיל חלב" יותר קשה, מפני שבהכנת גבינה מחלב אין בישול! אולם אפשר להביא ראיה מדיני סעודה מפסקת לפני צום תשעה באב. בסעודה זו, מותר לאכול רק תבשיל אחד. בספרי הפוסקים(55) מופיעים ש"לביבות ממלואים בגבינה" נחשב כשני תבשילין. מסביר ה"מחצית השקל"(56) שאמנם אכילת גבינה שרגילים לאכול חי אינה תבשיל, "מ"מ כשנתבשל מיקרי תבשיל". כמו-כן ה"בן איש חי"(57) מסביר כך. לכן אם אוכלים גבינה מבושלת, אפשר להגדיר אותה "תבשיל חלב". (58)

אע"פ שכל האחרונים מביאים את המנהג לאכול מאכלי-חלבי בחנוכה, מלשון ה"חיי אדם" והקצשו"ע(59): "נוהגין קצת", רואים שמנהג זה לא התפשט בכלל ישראל. כמו-כן רואים משיר שנכתב ע"י רבי נפתלי הכהן משנת תקי"ז (1757), שהעיקר הוא לזכור את מעשה יהודית, ואכילת גבינה היא רק ענין משני. לשון שירו היא(60):

לאכול גבינה אין הכרח,
נוהגין לזכר שלא לשכח,
מעשה יהודית שעשתה בכוונה,
להאכילו חלב להשקיע בשינה.

בן אלו שקיימו למעשה המנהג לאכול מוצרי-חלבי בחנוכה היו הגאון ממונקאטש(61) שאכל "ביום סעודת צהרים מאכלי חלב דייקא בחנוכה", ויהודי אלג'יר(62) שאכלו ביום ר"ח חנוכה "פת עם גבינה".

לביבות

הבאנו כת"י משנת קס"ב (1402) של מעשה יהודית אשר בו יהודית האכילה לביבות וחריצי החלב להולופרניס.

"לביבות" מוזכרות ב"מעשה אמנון ותמר" בספר שמואל(63): "ויאמר אמנון אל המלך תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה... ותקח את הבצק ותלוש ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות. ותקח את המשרת ותצק לפניו..."

על המלה "ותלבב", פירש רש"י(64): "ותחלוט סולת מורבכת במים רותחים תחלה ואח"כ בשמן". על "ויבשל", "מצודת דוד" מפרש(65): "עוד פעם על המחבת בשמן". על המלים "ותקח המשרת", הגמרא בסנהדרין כותב(66): "שעשתה לו מיני טיגון". מכל זה רואים אנו שלביבות הן מה שהיום נקראים "סופגניות". נציין שבין המאכלים שהיו אצל יהודית, היו הרכיבים להכנת לביבות - דהיינו, חיטים ושמן.

עקב האכלת חריצי החלב (גבינה) להולופרניס, הפוסקים כותבים שנוהגים לאכול גבינה (או מוצרי חלב) בחנוכה. נשאלת השאלה האם, ואם כן איפה, מוזכרת אכילת לביבות בחנוכה?

בספרי הלכה וספרי מנהגים (לא כולל ספרים שהודפסו בדורנו!), אכילת לביבות בחנוכה אינה מוזכרת כלל, אולם בשירים וזמירות היא מוזכרת.

הראשון שהזכיר אכילת לביבות בחנוכה היה ר' קלונימוס בן קלונימוס שחי לפני כשבע מאות שנה. באחד משיריו הוא כותב(67):

ובחדש התשיעי בכסלו:
קול המון שליו:
לכבוד מתתי' בן יוחנן ולא לגנאי:
ולכבוד בן חשמונאי:
ואספו הנשים החשובות:
בקיאות לעשות הבריאה וללבב הלביבות:
עגלות גדולות כהקף המרחשת:
ומראיהן טוב ייני וארגוני כמראה הקשת:
יאפו את הבצק ומינים יעשו מטעמים מהעיסה:
חביץ קדרה ובן דייסא:
ועל הכל יקחו סלת חיטין:
ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין.

כמה מאות שנה אח"כ, בתחלת המאה ה-17, נתפרסם ספר "שתי ידות" של המשורר מנחם די לונזאנו. ספר זה מחולק לשנים, ובחלק הראשון "יד עני", יש חמש "אצבעות". האצבע החמישי נקרא "טובה תוכחת" והיא שיר מוסר. בחלק הרביעי לשיר זה הוא כותב(68): "לביבות עם גבינה בחנוכה, רקיקים בדבש הדלק לנרי". רואים שלפי לונזאנו המנהג היה לאכול לביבות עם גבינה בחנוכה; אפשר שכוונתו היא ללביבות ממולאות בגבינה, תבשיל ידוע באותה התקופה (כפי שהוזכר לעיל).

כמו כן יש זמר לשבת חנוכה שנכתב ע"י "אברהם" - י"א(69) אברהם אבן עזרא ויש שדוחים(70) שהוא המחבר. זמר זה הופיע בפעם הראשונה בסידור שנדפס בסאלוניקי(71) בשנת שט"ו (1555), ואח"כ בספרים אחרים(72) ובחוברות זמירות לשבת(73). הזמר מתחיל "אכלו משמנים וסולת רבוכה" ומביא כל מיני מאכלים לסעודת שבת חנוכה. מזמירות לשבת ששרים במשך השנה, רואים שחלק מהמאכלים המופיעים בזמר זה, למשל: "אכול משמנים"(74) ו"ברבורים"(75), שייכים דוקא לשבת. נראה שה"סולת רבוכה" שייכת דוקא לחנוכה, אולם מהי "סולת רבוכה"? בהתאם לפירושו של רש"י למלה "ותלבב" (שהובא לעיל), אפשרי שכוונת "סולת רבוכה" שמוזכרת בזמר זה היא לביבות. [יש אפשרות אחרת שהיא ל"כוסכוס", שנאכל בחנוכה ע"י יהודי אלג'יר. בספר "זה השלחן" על מנהגי יהודי אלג'יר, הרב אליהו גיג כותב(76): "נהגו איזה יחידים ואנשי מעשה עושין ביום ר"ח חנוכה תבשיל אחד הנק' כוסכס עם בשר ..."]

[נציין שבשו"ת של הרב ישראל מברונא כתוב(77) שלא לשיר זמר זה מפני "שסעודת חנוכה אינה סעודת מצוה" ומתוכנו של הזמר נראה "דסעודת מצוה היא". אולם באמת זה קשה, מפני הרמ"א כותב(78): "...ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה". כמו-כן לפי מנהגי טשרנובל וסקוור, שרים זמר זה בשבת חנוכה(79), וזה מראה שלא כולם קבלו את דעת הרב ישראל מברונא בנושא זה.]

נשארת השאלה, מדוע רק אכילת גבינה בחנוכה מוזכרת ע"י ה"כלבו" והר"ן, ולא מוזכרת אכילת לביבות? בתשובה, יש מקום להציע, שהסיבה שה"כלבו" כותב "תבשיל של גבינה" ולא רק "גבינה", היא שכוונתו לתבשיל "לביבות ממולאים בגבינה".

אכילת לביבות (וגם סופגניות) מוזכרת בפירוש בספרי מנהגים (לעומת ספרי שירים וזמירות) רק בזמננו (80), והסיבה שנתנה ובלי שום מקור היא זכר נס השמן. זה קשה מפני שהמצוה היא להדליק שמנים בחנוכה ולא לאכול אותם!

התאריך של מעשה יהודית

מלשון הגמרא "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס", נראה שמדברים לנס שאירע בזמן המכבים. אולם, יש חילוקי דעות בחז"ל בנושא זה.

יש, כמובן שקבעו התאריך של מעשה יהודית בזמן המכבים. לעומת זאת, הרב יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה" כותב(81) שהם שקבעו מעשה יהודית בזמן המכבים "ערבב מעשה שני ניסים [דהיינו נס העיקרי של חנוכה ונס יהודית] מתחלפים. ורחוקים מאד בזמניהם זה מזה. ולא קרב זה אל זה. אם לא שנאמר שרצה לתת זכרון לנס יהודית שאירע בזמן קדמון. בימי גלות בית ראשון. ולא מצא לו מקום מיוחד וצירפו לנס חנוכה." כמו-כן ה"בן איש חי" כותב(82): "ונס זה נעשה קודם נס העקרי של חנכה בכמה שנים, אך הואיל ואותו אויב היה ממלכי יון וגם הוא היה רוצה להעבירם על דת, לכן עושין לנס זה ג"כ זכר בימי חנוכה."

מה אומרים ההיסטוריונים בקשר לתאריך כתיבת ספר יהודית, וזמנו של האירוע בספר?

בקשר לתאריך חיבורו, ישנן שלוש סברות שונות(83). הראשונה היא שהספר נכתב באמצע המאה הרביעית לפני הספירה, השניה היא שנתחבר בזמן החשמונאים, והסברה השלישית (סברה שהיא בדוחק גדול מאוד!) היא בזמן בר-כוכבא.

הסברה השניה (דהיינו בזמן החשמונאים) היא הסברה המקובלת(84). מזה ניתן להבין מדוע לא נכלל ספר יהודית בין ספרי התנ"ך. בתוספתא למסכת ידים כתוב(85): "ספרי בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים". ספר בן סירא היה כתוב במאה ה-2 לפני הספירה, ולכן ספר יהודית נכתב אח"כ (או באותה התקופה), ולכן לא יכול להיות נכלל בספרי התנ"ך.

עכשיו כשקבענו תאריך חיבורו של ספר יהודית, נשאלת השאלה, האם האירוע קיים בתקופת חיבורו של הספר או עד כמה מאות שנים לפניו. יש דיון בנושא ע"י ההיסטוריון רוברט פיפר(86), והוא הגיע למסקנה שאפשר לקבוע מעשה יהודית מהמאה השביעית לפני הספירה - דהיינו תקופת סוף בית ראשון, עד המאה השניה לפני הספירה - דהיינו תקופת החשמונאים. כל זה תואם בדעות השונות בספרי חז"ל בקביעת תאריכו של מעשה יהודית.

אולם צריך לציין שרק בכת"י אחד (87) מופיע קשר בין ספר יהודית לבין חנוכה. כת"י זה מתחיל בציטוט מהשאילתות של רב אחאי גאון בדרשות לחנוכה(88): "שאלתא דמחייבין דבית ישר' לאודויי ולשבוחי על כל ניסא וניסא דעביד להון קודישא בריך הוא לישראל כגון חנוכה ופורים וכו' א"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס ועליהן אתרחיש ניסא, הכי הוה עובדא אמרו רבות' בימי אבותינו בבנין בית שני, ארפכשד מלך מדי כיבש עמים רבים ..." כת"י זה ממשיך במעשה יהודית, ומסיים את המעשה הזה: "ושבו לירושלם בהלל וזמר ושבחה ושמחה גדולה, וחיפשו ומצאו פך אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה נס והדליקו ממנו שמונת ימים..."(89)

כמו-כן הפיוט שנאמר בשבת (ראשונה) של חנוכה "אודך כי אנפת"(90), שנכתב ע"י הפייטן ר' יוסף ב"ר שלמה מקרקשונה במאה ה11-, מספר במעשה יהודית ומסיים: "תממו הלל לגמור שמונה. תוכן נרות להעלות ברננה. תמיד בכל שנה ושנה:..."

אולם עדיין נשארת השאלה, האם חז"ל היו משתמשים בעקרון בספר שלא נכלל בתנ"ך, כדי לקבוע מנהג בישראל?!

רואים אנו שבגמרא(91), בזוהר(92), במדרש(93), במפרשים(94) וכו', יש שימוש רב ב"ספרים החיצונים" - (ה"אפוקריפים"). כמו-כן ציורים של יהודית אוחזת ראשו של הולופרנס מופיעים בשתי הגדות עתיקות של פסח(95).

הנושא שלפנינו קשור לספר יהודית, ולכן נביא דוגמה לשימוש בספר זה ע"י חז"ל. בפירושו לספר דברים, הרמב"ן מצטט מהתרגום לארמית לספר זה(96): "ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דננוה...". [בפירושו הרמב"ן קורא לספר יהודית "מגלת שושן", אמנם "מגלת שושן" הוא ספר שושנה בספרים החיצונים! גרינץ(97) מסביר ש"בספר התרגומים שהיה לפני הרמב"ן היה הסיפור שושנה מחובר אל סיפור יהודית, ומאחר שהוא בא ראשון נקרא כל הספר על שמו."]

כמו-כן יש כלל בחז"ל שבמקום שאגדות ומדרשות אינם מכחישים את התלמוד, אלא מוסיפים, למדים מהם וסומכים עליהם(98). יתרה מזאת, כתוב בתוספות(99): "ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו", ובעל התוספות מביא מספר דוגמאות אשר בהם ההלכה הולכת לפי הספרים החיצונים ומנוגד לגמרא. [נציין ש"ספרים חיצונים" שמוזכרים ע"י בעל תוספות זה הם ה"מסכתות הקטנות" והפסיקתא.]

מכל האמור לעיל, מקובל על הדעת, שלא היה מניע לחז"ל להשתמש בספר יהודית לקבוע מנהגי אכילה בחנוכה, אשר אינם סותרים שום דבר שכתוב בגמרא.

מ ק ו ר ו ת ו ה ע ר ו ת

(1) שבת כג.
(2) ר"ן, שבת י., ד"ה אמר רבא
(3) ספר כלבו, סי' מ"ד, דין הלכות חנוכה ודין התפלה, ירושלים, תש"ן
(4) ארחות חיים להרב אהרן הכהן מלוניל, הלכות חנוכה, סע' י"ב, ירושלים, תשט"ז
(5) R. H. Charles, The Apocrypha and Pseudepigrapha of the Old Testament in English, p.243, Oxford, 1913
(6)Biblia Sacra Polyglotta, Complectenia, Textus Originales, Tomus Quartus, Judith, Brian Walton, London, 1657
(7) הספרים החיצונים, ערוכים ע"י ר' אברהם כהנא, כרך שני, ספר יהודית עמ' שס"ח, ירושלים, תש"ל
(8) Charles, op. cit, p.259, Morton S. Enslin, The Book of Judith, p.129. fn., Dropsie University, Philadelphia, 1972
(9)Frank Zimmermann, "Aids for the Recovery of the Hebrew Original of Judith", Journal of Biblical Literature, vol.lvii, 1938, Philadelphia, p.68
(10)Charles, op. cit ; Enslin, op.cit.
(11) Biblia Sacra Polyglotta, op. cit.
(12)M. Gaster, The Chronicles of Jerahmeel, pp.3-4, Ktav Publishing House, New York, 1971
(13) כת"י בודלינה , קטלוג נויבאור 2240.5, פוליו 170א ; כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 2797, פוליו 262א
(14) ר' יהושע גרינץ, ספר יהודית, עמ' 198, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ז
(15) ספר חמדת ימים לראש חדש, חלק שני, פרק ב', מעשה היהודית, עמ' נז., [ויניציאה ?], תקכ"ג
(16) שופטים, פרק ד' פסוק י"ט
(17) שופטים, פרק ה' פסוק כ"ה
(18) מעשה יהודית, עמ' א:, קושטנטינא, [שי"ב ?]
(19) שם, [עמ' י"א]
(20) מעשה יהודית ונס חנוכה, הקדמה, ברלין, תקכ"ו
(21) Dr. Martin Luther's Bibelubersetzung nach der letzten Original-Ausgabe, kritisch bearbeitet von Dr. Heinrich Ernst Bindseil und Dr. Hermann Agathon Niemeyer, Das Buch Judith, Cap.10 v.6 (p.13), Halle, 1848
(22 ) מעשה יהודית ונס חנוכה, שם, עמ' י. (23) מגלת יהודית, הקדמה, ווין, 1819, (תקע"ט)
(24) רמב"ן, דברים, פרק כ"א פסוק י"ד, ד"ה לא תתעמר בה
(25) מגלת יהודית, שם, עמ' יט: - כ.
(26) למשל: חיבור יפה מהישועה להחכם (רבינו נסים בן יעקב), עמ' כב: - כג:, תקי"א ; עשה פלא, חלק ראשון, עמ' יד: - טו:, ליוורנו, תרכ"ד ; כת"י לונדון-מונטיפיורי 279/11, פוליו 47ב - 49א ; כת"י מנצ'סטר-גסטר 82, פוליו 172א - 173א ; כת"י בודפשט-קויפמן 259.5, פוליו 88 - 92
(27) הספרים החיצונים, שם, עמ' שע"ב
(28) כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 2746/6, פוליו 70ב - 71א
(29) שמואל א', פרק י"ז פסוק י"ח
(30) תרגום יונתן, שמואל א', פרק י"ז פסוק י"ח
(31) מצודת ציון, שמואל א', פרק י"ז פסוק י"ח
(32) חמדת ימים, שם, עמ' נז:
(33) יהודית, פרק ח' פסוק א', פרק ט' פסוק ב'. מעניין לציין שטעות נכנסה לוולגטה וכתוב שם "בן שמעון בן ראובן", ובתרגומים לעברית מהלטינית, המתרגמים לא חשבו לתקן טעות זו! הטעות שיהודית באה משבט ראובן מופיעה גם ב"זולת" לשבת שניה של חנוכה [סדר עבודת ישראל (ר' יצחק בן אריה יוסף דוב בער), עמ' 644, שוקן, ברלין, תרצ"ז], ובכת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 2669, פוליו 39א.
(34) כת"י פרמא, קטלוג דה-רוסי 2557 (1094)
(35) כת"י מנצ'סטר-גסטר 82, פוליו 172ב
(36) כת"י פרמא, קטלוג דה-רוסי 2557 (1094) ; הלכות ואגדות, הוצאו לאור ע"י ד"ר מיכאל היגער, מעשה יהודית, עמ' 95 - 98, הוצאת "דבי-רבנן", נויארק, תרצ"ג
(37) כת"י בודפשט-קויפמן 188.2, פוליו 91
(38) ראה: על ספרים ואנשים, ידיעון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, גליון מס' 2, שבט תשנ"ב, עמ' 8
(39) רש"י, שבת כג., ד"ה היו באותו הנס
(40) מאור עינים (הרב עזריה מן האדומים), עמ' 431-430, ווילנא, תרכ"ו
(41) מגילת תענית, פרק שישי, עמ' יב: (24), ווארשא תרל"ד
(42) שם, פרק תשיעי, עמ' יד. (27)
(43) ר"ה יט:
(44) מאור עינים, שם, עמ' 431
(45) בן איש חי, שנה ראשונה, פ' וישב, אות כ"ד
(46) כף החיים, שו"ע, או"ח, סי' תר"ע סע' י"ז
(47) שו"ע, או"ח, סי' תר"ע סע' ב', רמ"א
(48) משנה ברורה,שו"ע, או"ח, סי' תר"ע סע"ק י'
(49) לבוש, או"ח, סי' תר"ע סע' ב'
(50) אליהו זוטא, לבוש, או"ח, סי' תר"ע סע"ק י"ב
(51) חיי אדם, כלל קנ"ד סע' ג'
(52) קיצור שלחן ערוך, סי' קל"ט סע' ג'
(53) שו"ע, או"ח, סי' תצ"ד סע' ג', רמ"א
(54) באר היטב, שו"ע, או"ח, סי' תצ"ד סע"ק ח'
(55) תניא רבתי, סי' נ"ט, ווארשא, תרל"ט ; שבלי הלקט, סי' רס"ה, ווילנא, תרמ"ז ; מגן אברהם, שו"ע, או"ח, סי' תקנ"ב סע"ק ד'
(56) מחצית השקל, שו"ע, או"ח, סי' תקנ"ב סע"ק ד'
(57) בן איש חי, שנה ראשונה, פ' דברים, אות י"ט
(58) קושי בדברי ה"חיי אדם" הוא, מדוע מסיים סעיף זה במלים: "זכר הנס שנעשה ע"י חלב". הוא כבר כתב: "ולפי שהנס נעשה ע"י תבשיל חלב". לכן למה הוא חוזר במלים הללו, ומדוע בפעם השניה הוא שינה "תבשיל חלב" ל"חלב"? וצ"ע בדבריו!
(59) חיי אדם, שם ; קיצור שלחן ערוך, שם
(60) שער נפתלי (הרב נפתלי הכהן), זמר של חנוכה, עמ' לו:, ברין, תקי"ז
(61) דרכי חיים ושלום (הרב יחיאל מיכל גאלד), ימי חנוכה, סע' תתי"ז, מונקאטש, ת"ש
(62) זה השלחן (הרב אליהו גיג), חלק שני, דיני חנוכה, סי' ל"ב סע' ד', אלגיר, תרמ"ט
(63) שמואל ב', פרק י"ג פסוקים ו' - י'
(64) רש"י, שמואל ב', פרק י"ג פסוק ח', ד"ה ותלבב
(65) מצודת דוד, שמואל ב', פרק י"ג פסוק ח', ד"ה ותבשל
(66) סנהדרין כא.
(67) ספר אבן בוחן ודרך הישר (הרב קלונימוס בן קלונימוס), סי' ל"ח (עמ' טו: - טז.) זולצבאך, תס"ה
(68) שתי ידות (ר' מנחם די לונזאנו), טובה תוכחת, חלק רביעי, עמ' קל"ד:, ויניציאה, שע"ח. [תודתי ל"אקדמיה ללשון העברית" בעזרתם לאיתור מקור זה.]
(69) לקוטי צבי, עמ' קפ"ד (367), זיטאמיר, תר"ל
(70) שער יששכר (הרב חיים אלעזר שפירא), חלק שלישי, סי' ע"ה עמ' כ"ט, מונקאטש, ת"ש
(71) המחזור הגדול מכל השנה כמנהג הקהלות הקדושות והטהורות קהלות אשכנזים, [עמ' 29], סאלוניקי, שט"ו
(72) לקוטי צבי, שם
(73) סדר זמירות לליל שבת, Die hauslichen Gesange fur Freitag Abend , זמר נאה לשבת חנוכה, עמ' 40, פפד"מ, 1922
(74) בזמר "יום זה ומכבד" ובזמר "שבת היום לה'"
(75) בזמר "מה ידידות מנוחתך"
(76) זה השלחן, שם
(77) שאלות ותשובות הרב ישראל מברונא, סי' קל"ז, (עמ' צ"ג), ירושלים, תש"ך
(78) שו"ע, או"ח, סי' תר"ע סע' ב', רמ"א
(79) לוח דבר בעתו תשנ"ג, עמ' שע"ה, "אחיעזר", בני ברק
(80) למשל: ספר התודעה (הרב אליהו כי טוב), עמ' קע"א, ירושלים, תשל"ו
(81) מור וקציעה (הרב יעקב עמדין), חלק ראשון, או"ח, סי' תר"ע, עמ' ע"ו., אלטונה, תקכ"א
(82) בן איש חי, שנה ראשונה, פ' וישב, אות כ"ד
(83) ראה למשל: ר' צבי פרץ חיות, ספר יהודית, פירינצי, תרס"ט ; Enslin, op. cit., pp. 26-31
(84) חיות, שם, עמ' 2 ; Enslin, op.cit., p.26 Robert H. Pfeiffer, History of New Testament Times, Greenwood Press, Connecticut, 1949, p.295 fn.13
(85) תוספתא, ידים, פרק ב' סע' ה'
(86) Pfeiffer, op.cit., pp. 292-296
(87) כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 2669, פוליו 38א - 39ב
(88) שאילתות דרב אחאי גאון, פ' וישלח, שאילתא כ"ו, דרשה לחנוכה. הציטוט לפי כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 2669, פוליו 39א.
(89) במשך חנוכה קוראים בתורה בקרבנות הנשיאים (שו"ע או"ח סי' תרפ"ד סע' א'). חלוקת הקריאה היא כך: למשל, ביום השני של חנוכה, הכהן קורא שלוש הפסוקים הראשונים של "ביום השני", הלוי - שלוש הפסוקים האחרונים של אותו היום, והישראל - חוזר וקורא כל ששה הפסוקים הללו (שם). ביום השמיני של חנוכה, הקריאה ממשיכה עד התחלת פ' בהעלותך, ונהוג שהישראל קורא מ"ביום התשיעי" (משנה ברורה, שם, סע"ק ד'). אולם יש דיון ב"שדי חמד" (כרך ט' עמ' 200, מערכת חנוכה, סע' י"ב) אם ישראל צריך לחזור ולהתחיל לקרוא מ"ביום השמיני", כדי שכל הקרואים יקראו מ"ביום השמיני". לפי אותה הסברה, ביום הראשון של חנוכה, הכהן צריך לקרא עד לפחות האמצע של "ביום הראשון" (במקום להפסיק לפני "ביום הראשון"). וצ"ע מדוע ה"שדי חמד" לא דן בקריאת התורה של יום ראשון של חנוכה? אולם ב"לוח דבר בעתו", למשל שנת תשנ"ה,(עמ' ת"נ, "אחיעזר", בני ברק) כתוב ש"רבים קוראים עד 'מלאה קטורת'", אבל לא ניתן מקורו לזה.
(90) סדר עבודת ישראל, שם, עמ' 629 - 633 ; פירוש נחמד ... על היוצר משבת וחנוכה ..., ויניציאה, שס"ו
(91) למשל: חגיגה יג. ; יבמות סג: ; בבא קמא צב: ; נדה טז: ; ירושלמי ברכות פרק ז' הלכה ב'
(92) זהר, פ' נח, דף ע"ב עמ' ב' (סע' רצ"ה)
(93) למשל: בראשית רבה, פרשה ח' , ד"ה ב: רבי חמא, (וילנא) ; בראשית רבה, פרשה צ"א, ד"ה ג: ויבאו בני, (וילנא) ; מדרש תנחומא, פ' וישלח, סי' ח', (ווארשא) ; מדרש תנחומא, פ' חקת, סי' א', (ווארשא)
(94) רמב"ן, הקדמה לפירוש התורה ; תוספת יום טוב, מגילה, פרק ג' משנה ו', ד"ה בנשיאים
(95) רמב"ן, דברים, שם
(96) הגדה של פסח, סביב "שפוך חמתך", פראג, רפ"ז ; הגדה של פסח, סביב "כהא לחמא עניא", לובלין, ש"ע
(97) גרינץ, שם, עמ' 207
(98) כללי התלמוד לכנסת גדולה, סי' ע' ; אנציקלופדיה תלמודית, כרך תשיעי, עמ' רנ"ג, ירושלים, תשי"ט
(99) תוספות, פסחים מ:, ד"ה אבל

מסמכים מובחרים הנמצאים במאמר
לעיון

המשך

לתוכן

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

to view "The Collected Writings of Rabbi Dr. Chaim Simons" please click here